יזמים אשמים
אף אחד בעולם לא יוצר יותר ״אשמה״ על כישלון העסק מאשר בעל העסק.
לכל יזם שפותח עסק יש יכולת מדהימה לייצר כמות מפחידה של אשמה על הכישלונות שלהם. זה כמו כימאי שלוקח גרם כישלון או אפילו ביקורת והופך אותו לטון אשמה.
אבל האם אנחנו באמת צריכים להרגיש אשמים על כישלון שלנו?
יש כאן שתי אסכולות.
הראשונה היא – כולם עושים את זה, וזה מועיל.
השנייה היא פשוט ״לא״. כישלון העסק אומנם כואב אבל לא אמור להיות מקור לאשמה. האשמה נובעת מאי ההבנה שלנו לגבי מה בעצם קרה.
עסקים נכשלים, לרוב.
למי שלא מודע, רוב העסקים נכשלים. רוב היזמים עושים זאת בפעם הראשונה עם מוצר שמעולם לא היה, או שלמיטב ידיעתם לא היה, ונכנסים לשוק שלא נבדק או הוכח… וזה כמובן מתכון לאסון.
האנומליה היא כשזה עובד. הבעיה היא שכדי שדברים יעבדו, צריך לתזמן כל כך הרבה משתנים בצורה כזו שכולם יופיעו חיוביים בו זמנית. זה יכול לקרות, אבל בדרך כלל זה לא קורה.
הבעיה היא שכיזמים, אנו רואים את הכל רק דרך עדשה של הצלחה, כסף או מאמץ. בעצם יש לנו תמונה אחת בראש שלנו, מעין מפץ גדול של הולדת כוכב או גלקסיה חדשה בתוך זמן יחסית קצר ולא באמת מציאותי. יצא לי לעבוד עם כמה מאות עסקים ובמציאות זה לא כאן ולא שם. במציאות, ה״נכשל״ הפך לנפוץ למרות שבהרבה מהמקרים זה לא באמת נכשל. זה פשוט לא אותו מפץ שהם דמיינו.
הסיפור הוא מה שהופך את ה״נכשל״ לקשה
בבית המשפט שלנו – אנו גוזרים את עצמנו גזר דין מוות.
המוח הקודר שלנו יוצר עבורינו משפט מדומה שבו אנו מחפשים את האשם על ידי העדים המעורבים. במשפט הפיקטיבי הזה נמצאים אנשי צוות, לקוחות, משפחה וגם החברים… וכולם מעידים על איזו עבודה נוראית עשינו וכמה חסרי יכולת אנחנו יצאנו.
יחד, הם קובעים את גזר הדין שלנו: ״לחיות חיים שלמים באשמה ויש לרצות את גזר הדין בהתקפי פאניקה בלתי פוסקים ודיכאון רב מערכתי״. השופט העליון לענייני יזמים דופק על שולחנו ומצטרף לעדים המעורבים בשירת המקהלה: ״בושה, בושה, בושה״…
אבל, הכל קשקוש מארץ הבלבוש!
אנחנו מנהלים את הפנטזיה הטראגית הזו כל כך הרבה פעמים וכל כך בלהט עד שבשלב מסוים אנחנו באמת מאמינים שהיא נכונה. אנו מאמינים שהעדויות הללו קרו, וגורלנו נחרץ.
אבל הנה העניין – הכל רק פנטזיה (אלא אם כן השם שלנו מתחרז עם ראש הממשלה). שום דבר לא באמת קרה. המצאנו הכל.
כותבים הספד שונה
התשובה כאן היא לא להפוך לאינטלקטואל. התשובה היא פשוט לכתוב את הסוף. כל עסק ״כושל״ זקוק להספד (וזה לא משנה אם יש אשם ומי באמת אשם). וכל הספד צריך מישהו שיכותב אותו, אז למה שלא אנחנו נכתוב אותו?
מה כותבים?
מתחילים עם המטרה, מה רצינו לעשות. מה חשבנו שיעבוד ואיפה זה השתבש. מה הם הלקחים שנוכל לקחת איתנו בפרק הבא. חלק מהיזמים יהיו נועזים יותר ויפרסמו פוסט״הנה כך זה נגמר״ כדי שאחרים יוכלו ללמוד ממנו. אבל זה לא באמת משנה – כי כל מה שאנחנו צריכים זה רק להוציא את זה מהראש שלנו.
האם עדיין עלינו להרגיש אשמים?
ממש לא! לא התכוונו לפגוע באף אחד, יצאנו ליצור שינוי. לבנות חברה. לעשות שינוי. זה לא עבד (כפי שבדרך כלל קורה)… וזה לא היה מתוך כוונה לפגוע. מותר להיות עצובים, אפשר להרגיש חרטה. אבל לעולם, לעולם, אסור לנו להרגיש אשמים על הניסיון ליצור משהו קטן או גדול.
האם יש דרך למנוע הכישלון מראש?
התשובה היא כן. זה בדיוק מה שאני עושה. עוזר לבעלי עסקים שמוכרים את המומחיות שלהם להתכונן מראש, ליצור מערכת כדי לעלות על דרך המלך.
אני עוזר לך לגרום ללקוחות שלך להבין אותך.
רוצה לראות איך?
הנה סרטון קצר שמסביר איך זה עובד – לצפייה עכשיו
